הטקסט עוסק במושג "נחלת הכלל", כלומר נכסים ומשאבים ששייכים לכלל הציבור ולא לאדם פרטי או גוף פרטי כלשהו. הוא מתאר את החשיבות של שמירה על נחלת הכלל ומביא דוגמאות של משאבים כמו אוויר, מים, חופי ים, נחלים ונכסי ידע ותרבות. הטקסט מציג את הקונספט של "טרגדיית נחלת הכלל", שמדברת על כך שכאשר משהו שייך לכולם, בפועל אף אחד לא לוקח אחריות עליו, דבר שעלול להוביל לניצול יתר או להזנחה של אותו נכס משותף.

למי שייכת נחלת הכלל? דניאל מישורי

במאמר ביקורת על ספרו של דיויד בולייר, "הגניבה השקטה" (The Silent Theft), מעלה ג'ונתן ראו את האפשרות הבאה: נניח שבוקר אחד נקום ונגלה כי מעתה והלאה נקבל חשבון חודשי נוסף – בעבור אוויר. הממשלה תחליט להפריט את האוויר, אשר יהיה מכאן והלאה רכוש של תאגידים כלכליים, אשר יגבו תשלום עבור השימוש בו. נניח גם שבכירים במשק יטענו כי יש כאן פוטנציאל לעידוד הכלכלה ולזינוק גדול בתמ"ג.

תסריט כזה ישאיר את רובנו המומים, זועמים, ובתחושה כי זכויותינו הופרו בדרך שקשה אפילו לבטא. סביר שרבים ישאלו "מי נתן להם את הזכות לעשות את זה? האוויר הוא שלנו! הוא של כולם". ייתכן, אבל למה בדיוק אנחנו מתכוונים כשאנו אומרים שדבר-מה "שייך" לכולם? והאם יש עוד נכסים משותפים כאלה – ייתכן שכלל איננו מודעים לתהליכי הפרטה העוברים על טובין אחרים בנחלת הכלל? ייתכן שהניסיון להפריט את האוויר יעורר בנו אינטואיציה חזקה שהדבר "לא בסדר" מסיבה כלשהי, אולם האם נהייה כה ערניים במקרה של הפרטת נכסים ציבוריים אחרים?

במקרה של "מס אוויר" אנו חייבים לפתע לשלם בעבור דבר מה שהיה "שלנו" בחינם קודם לכן. אולם הרי ניתן גם לפגוע באיכותו של נכס משותף זה. מדוע אנו מוכנים לסבול זיהום אוויר? כיום כבר ידוע לכל כי כולנו שותפים לזיהום האוויר – כנהגים או כנוסעים בכלי רכב ובמטוסים. הנזק מזיהום האוויר הוא עצום. באזור גוש דן בלבד מדובר כיום על כ-1100 מתים בשנה מעל גיל 30 מנזקי זיהום האוויר. הנזקים לאיכות החיים הם גלויים לכל. אם האוויר הוא באמת שלנו, כנראה שיש צורך דחוף בבדיקת אופן ניהול הנכסים המשותפים.

מה זו "נחלת הכלל"?

לסוגיית האוויר, מכנה משותף עם דברים כמו גידור חופי הכינרת, זיהום נחלים והידלדלות אקוויפר החוף: נחלת הכלל. מושג זה מתייחס לדברים הנחשבים "שייכים לכולם". לא רק נכסי טבע, כמו המים והאוויר, אלא גם חוף הים, הרחוב, וגם נכסי ידע ותרבות כמו המיתולוגיה היוונית, התנ"ך והטבלה המחזורית.

המושג נחלת הכלל (the commons) מציין סוג מיוחד של רכוש – המשותף לכלל הציבור. חז"ל השתמשו באופן דומה בביטוי "רשות הרבים". מונחים אלה מבטאים תובנות שרווחו בעבר על אודות חשיבותם וטיבם של נכסים המשותפים לכלל הציבור – ואשר בעלות פרטית עליהם, גידורם או מכירתם, נתפסו כעניין שאין להעלותו על הדעת, ממש כפי שאדם סביר יתייחס כיום לאפשרות שצריך לשלם בעבור האוויר אותו אנו נושמים.

המשבר הסביבתי כ"טרגדיה" של נחלת הכלל

בעשורים האחרונים עלתה גם הטענה כי גידור והפרטת נחלת הכלל אינם רק "טובים לכלכלה", אלא גם הכרחיים – כדי למנוע משבר סביבתי. במאמרו "הטרגדיה של נחלת הכלל" (1968), טען גרט הרדין כי מצב הסביבה הוא "טרגי" מכיוון שהיא מהווה נחלת כלל: מכיוון שמה ששייך לכולם לא שייך בעצם לאף אחד והוא הופך להפקר; לכל אחד הזכות לנצל את המשאב המשותף ככל שיחפוץ, כולל זיהום או ניצול יתר, עד כדי גרימת משבר סביבתי בלתי נמנע.

סוגיית הגידור מראה כי נחלת הכלל היא נקודת מפגש מרתקת בין השיח החברתי והסביבתי. נחלת-הכלל מציגה את המשבר הסביבתי מנקודת מבט ייחודית: האופן שבו בני האדם נוהגים ברכושם המשותף. סוגיית הניהול של הנכסים המשותפים כוללת כמובן שיקולים רבים: הצורך להגן עליהם מפגיעה (זיהום או דילדול משאבים); והצורך להשתמש במשאבים בצורה שוויונית וצודקת ולמנוע ביזה של נכסי הכלל לטובת מעטים.

אופיים המגוון של הדברים היכולים להיחשב כנחלת הכלל אינו מקרי: זהו כינוי לסוג מסוים של הסכמה חברתית. למושג נחלת הכלל יכולת לקשור תופעות שונות שעד כה נראו כאילו אינן קשורות זו לזו, ולהצביע על המשותף ביניהן: סוג החוזה החברתי והקהילתי המסדיר את השימוש בהם, והיתרונות החברתיים והכלכליים (מבחינת רוב הציבור) הכרוכים בשימור ובטיפוח הסדרים אלה.

המאבק על מעמדם של הידע ונכסי תרבות מדגימה את האמת הבסיסית על אודות נחלת הכלל: מעמד נחלת הכלל יקבע את אורח החיים שלנו, את החיים הכלכליים ואת אופי החברה וערכיה כבר בעתיד הקרוב.