קטעים מתוך "אמנות האהבה" / אריך פרום
רוב בני האדם רואים את בעיית האהבה בעיקר כבעיית היותם נאהבים ולא כבעיית היותם אוהבים, כבעיית יכולתו של היחיד לאהוב. לפיכך הבעיה מבחינתם היא איך להיות נאהב, איך להיות נחשק. בחתירתם להשגת המטרה הזאת הם נוקטים דרכים אחדות. האחת, שבדרך כלל משתמשים בה גברים, היא להצליח להיות בעל השפעה ועשיר ככל שהגבולות החברתיים של מעמדם מאפשרים להם. דרך אחרת, שבדרך כלל נוקטות אותה הנשים, היא להיות מושך, לטפח את הגוף, הלבוש וכולי. דרכים אחרות להגביר את כוח המשיכה, שמשתמשים בהן גברים ונשים כאחד, הן לפתח נימוסים נאים, כישורים לנהל שיחה מעניינת, לעזור, להיות צנועים, מתחשבים. רבות מן הדרכים שנועדו לעשות אותנו אהובים זהות לאלה שנועדו לעשות אותנו מצליחים, “לרכוש חברים ובני אדם בעלי השפעה". לאמיתו של דבר, מה שרוב בני האדם בתרבותנו מתכוונים ב"להיות נאהב" הוא בעצם תערובת של פופולאריות ומשיכה מינית.
[…]
כל תרבותנו מבוססת על תיאבון הקניות, על רעיון של מיקח וממכר מוצלח. אושרו של האדם המודרני מבוסס על הריגוש שמעוררים בו חלונות ראווה, ועל קניית כל הדברים שהוא יכול להרשות לעצמו לקנות, אם במזומן ואם בתשלומים. הוא מסתכל על בני אדם בדרך דומה. אישה מושכת – או גבר מושך – הם הפרסים הנכספים הן בעיני הגבר והן בעיני האישה. "מושך" או "מושכת" פירושם בדרך כלל אריזה נאה של תכונות פופולאריות ומבוקשות בשוק האישיות. הדברים העושים אדם למושך במיוחד תלויים באופנת הזמן, מבחינה גופנית ונפשית כאחת. בשנות העשרים של המאה העשרים, נערה שותה ומעשנת, חצופה וסקסית, נחשבה מושכת ; בשנות החמישים תבעה האופנה יתר ביתיות וצניעות. בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים דרשו מהגבר תוקפנות ושאפתנות, ואילו היום, כדי להיות "אריזה" מושכת עליו להיות חברותי וסבלני. על כל פנים, תחושת ההתאהבות מתפתחת בדרך כלל רק כלפי סחורות אנושיות הנמצאות בתחום אפשרויות המיקח והממכר שלנו. אני מחפש עסקה: על המושא להיות נחשק מבחינת ערכו החברתי, אך בהתחשב באפשרויותיי ובנכסי הגלויים והסמויים, עליו גם לרצות בי. שני בני אדם מתאהבים אפוא כאשר הם מרגישים שמצאו את המושא הטוב ביותר הזמין בשוק, בהתחשב במגבלות כוח המיקוח שלהם עצמם. לעתים קרובות, כמו בקניית נדל"ן, האפשרויות הסמויות היכולות להתפתח ממלאות תפקיד ניכר בעסקה הזאת. בתרבות שבה שולטת מגמת שוק, ושבה ההצלחה החומרית היא הערך הבולט, אין סיבה להתפלא שיחסי האהבה האנושית מצייתים לדפוס זה של חליפין השולט בשוק הסחורות והעבודה.
[…]
החברה הקפיטליסטית מבוססת על עקרון החופש הפוליטי מצד אחד, ועל השוק כמווסת הכלכלה כולה, ולפיכך של היחסים החברתיים, מצד אחר. שוק הסחורות קובע את התנאים שבהם מתקיימים החליפין של הסחורות, שוק העבודה מווסת את הרכישה והמכירה של העבודה. גם החפצים המועילים וגם האנרגיה והמיומנות האנושית המועילה נהפכים לסחורות העוברות מיד ליד בדרך של חליפין בלי שימוש בכוח ובלי תרמית בתנאי השוק. נעליים, מועילות ונצרכות ככל שיהיו, אין להן ערך כלכלי (ערך חליפין) אם אין להן ביקוש בשוק. האנרגיה האנושית והמיומנות האנושית אין להן ערך חליפין אם אין להן ביקוש בתנאי השוק הקיימים.
[…]
את הבעיה האנושית של הקפיטליזם המודרני ניתן לנסח כך:
הקפיטליזם המודרני זקוק לבני אדם שישתפו פעולה בשקט ובמספרים גדולים ; שרוצים לצרוך יותר ויותר ; ושטעמיהם רגילים ואפשר לחזותם ולהשפיע עליהם בקלות. הוא זקוק לבני אדם שמרגישים חופשיים ועצמאיים, לא כפופים לשום מרות או עיקרון או מצפון – ועם זאת מוכנים להיות נשלטים, לעשות את המצופה מהם, להשתלב במנגנון החברתי בלי שום חיכוך ; שאפשר להנחותם בלי כוח, להנהיגם בלי מנהיג, לדרבנם בלי מטרה – חוץ מהמטרה להצליח, לנוע, לתפקד, להתקדם.
מהי התוצאה? האדם המודרני מנוכר לעצמו, לזולת, ולטבע. הוא נהפך לסחורה, והוא חש את כוחות החיים שלו כהשקעה, החייבת להביא לו את מירב הרווח שניתן להשיג בתנאי השוק הקיימים. היחסים האנושיים הם בעיקרם יחסים בין אוטומטים זרים זה לזה, שכל אחד מהם מבסס את ביטחונו על היצמדות אל העדר ועל הליכה בתלם המחשבה, ההרגשה או הפעולה. בעוד כל אחד מנסה להיות קרוב ככל האפשר אל כל השאר, נותרים הכול בודדים לגמרי, חדורים תחושה עמוקה של חוסר ביטחון, חרדה ואשמה שתמיד נוצרת כאשר אי אפשר להתגבר על הנפרדות האנושית. הציוויליזציה שלנו מציעה סמי הרגעה רבים המסייעים לבני האדם להשכיח מעצמם את הבדידות הזאת: ראשית כל השגרה הקפדנית של העבודה המכנית, המאורגנת, הביורוקרטית, המסייעת לבני האדם להמשיך להיות לא-מודעים למאווייהם האנושיים היסודיים ביותר, לכמיהה להתעלות ולאחדות. ואולם השגרה לבדה אינה מצליחה לעושת זאת, והאדם מתגבר על ייאושו הלא-מודע באמצעות שגרה אחרת, שגרת הבידור, הצריכה הסבילה של צלילים ומראות שמציעה לו תעשיית הבידור ; ונוסף על כך באמצעות הסיפוק מקנייה מתמדת של דברים חדשים, והחלפתם כעבור זמן קצר בדברים אחרים. האדם המודרני קרוב למעשה לתמונה שמצייר אלדוס הקסלי בספרו "עולם חדש אמיץ" : אדם ניזון היטב, לבוש היטב, מסופק מבחינה מינית, בלי שום עצמיות, בלי שום קשר אל בני אדם אחרים, זולת השטחי ביותר, מונחה על ידי הסיסמאות שהקסלי ניסח בתמצות רב, כגון: “כשהפרט מרגיש, החברה במצב ביש", או "לעולם אל תדחה למחר את הכיף שאתה יכול לעשות היום" או גולת הכותרת: “כל אחד מאושר בימינו". אושרו של האדם היום בנוי על ה"כיף" הכיף נמצא בסיפוק שבצריכה וב"ספיגה" של סחורות, מראות, אוכל משקאות, סיגריות, בני אדם, הרצאות, ספרים, סרטים – כל אלה נצרכים, נבלעים. העולם הוא אובייקט גדול אחד לתאבוננו, תפוח גדול, בקבוק גדול, שד גדול; אנו היונקים, המצפים תמיד, המקווים – והתמיד מאוכזבים. אופיינו מותאמים לחליפין ולקבלה, למיקח וממכר ולצריכה; הכול, דברים שברוח ודברים שבחומר, נעשים אובייקטים לחליפין ולצריכה.
המצב בכל הנוגע לאהבה תואם, בהכרח, את האופי החברתי של האדם המודרני. אוטומטים אינם מסוגלים לאהוב; הם יכולים להחליף ביניהם את "חבילת האישיות" שלהם ולקוות לעסקה הוגנת.
אחד מביטויי האהבה המשמעותיים ביותר, ובייחוד בנישואים במבנה המנוכר הזה, הוא רעיון ה"צוות". במאמרים רבים על נישואים מאושרים, האידיאל המתואר הוא של צוות יעיל הפועל בצורה חלקה. התיאור הזה אינו שונה מאוד מרעיון השכיר הפועל בצורה חלקה; הוא צריך להיות "עצמאי במידה סבירה", משתף פעולה, סובלני, ועם זאת שאפתני ותוקפני. ולכך, אומר לנו יועץ הנישואים, הבעל חייב "להבין" את אשתו ולהיות לה לעזר. הוא צריך להביע דעה חיובית על שמלתה החדשה, ועל התבשיל הטעים. היא, מצידה, צריכה להבין כי כשהוא חוזר הביתה עייף ומדוכדך, עליה להקשיב בתשומת לב כשהוא מדבר על בעיות בעסקים, אל אל להתרגז, אלא להבין כשהוא שוכח את יום הולדתה. קשר מהסוג הזה מסתכם ביחסים משומנים היטב בין שניב ני אדם הנשארים זרים כל חייהם, שלעולם אינם מגיעים ל"קשר מרכזי", אלא מתייחסים זה לזה באדיבות ומנסים לתת זה לזה הרגשה טובה.
בתפיסה זו של האהבה והנישואים, הדגש העיקרי הוא במציאת מפלט מהרגשת בדידות שקשה מאד לשאתה אלמלא כן. ב"אהבה" אנו מוצאים, סוף-סוף, חוף מבטחים מהבדידות. אנו יוצרים לנו ברית של שניים נגד העולם, והאנוכיות הזאת "בשניים" נחשבת בטעות לאהבה ולאינטימיות.
