אֲנִי מַאֲמִין / שאול טשרניחובסקי

שַׁחֲקִי, שַׁחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,

זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׁח.

שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת

לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,

כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל,

יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל;

לֹא בָּרָעָב יָמוּת עֹבֵד,

דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל.

שַׂחֲקִי כִּי גַּם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,

אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,

לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו,

יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,

אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם,

אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם

אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם.

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,

וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,

בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,

עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ,

דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי

לֹא בֶּעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם,

חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָי.

אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,

לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;

לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי

פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.

 

אֲנִי מַאֲמִין / שאול טשרניחובסקי – בעברית מדוברת.

צחקי, צחקי על החלומות,

זה אני, החולם, שמדבר.

צחקי כי באדם אאמין,

כי אני עדיין מאמין בך.

כי עדיין נפשי שואפת לדרור

לא מכרתי אותה לעגל זהב,

כי עוד אאמין גם באדם,

גם ברוחו הנועזת.

רוח האדם תשליך את הכבלים השקריים,

תעלה אותו מעלה.

לא ברעב ימות עובד,

דרור- לנפש, לחם- לעני.

צחקי כי גם ברעות אאמין.

אאמין, כי עוד אמצא לב.

לב שתקוותי הן גם תקוותיו,

יחוש אושר, יבין כאב.

אאמינה גם בעתיד,

אף אם ירחק זה היום.

אך כשיבוא- ישאו שלום

אז וברכה לאום מלאום.

ישוב ויפרח אז גם עמי,

ובארץ יום דור.

כבלי הברזל יוסרו ממנו,

עין בעין יראה אור.

יחיה, יאהב, יפעל, יעשה,

דור בארץ אומנם חי.

לא בעתיד- בשמים,

הוא לא מסתפק בחיי רוח.

אז שיר חדש ישיר משורר,

ליבו ער ליפה ולנשגב.

אליו, לצעיר, מעל קברי

פרחים ילקטו לזר.

 

רקע על השיר (מתוך אתר הספרייה הלאומית):

את השיר "אני מאמין", הידוע גם בשם "שחקי שחקי", כתב שאול טשרנחובסקי בשנת 1894 באודסה, בהיותו אך בן תשע עשרה. זהו שיר תפילה חילוני-סוציאליסטי. השיר מושר בהזדמנויות שונות, בהתכנסויות ובטקסים, ובקהילות הקשורות לציונות הסוציאליסטית הוא משמש כמעין המנון.

הדובר מאמין בחירות ("נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת") בהומניזם ("בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ"), בסוציאליזם ("לֹא בָרָעָב יָמוּת עֹבֵד"), באהבה (בְְּרֵעוּת אַאֲמִין… כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב"), בשלום בין עמים, בציונות ובעתידה של השירה העברית ("אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר").

נוכחותו של הלעג מעמידה את האמונה הבוטחת בעמדה מתגוננת ורגישה, ואמונתו של הדובר בנמענת חרף הפקפוק שלה משווה להצהרתו כוח עצום של אמונה כנגד הסיכויים. לאורך השנים הועלתה כמה פעמים ההצעה להחליף את המנון המדינה המוכר, "התקווה", בשירו של טשרנחובסקי, או להוסיף את "אני מאמין" כהמנון שני.