פיטר פיצלה, פורסם בתוך: תניא ציון (עורכת) סיפורי ראשית, הוצאת משכל, עמוד 202

*פיטר פיצלה – פסיכולוג ומרצה לספרות אנגלית, ממציא שיטת הביבליודרמה.

 שליחות היא חיים בשירות הדימיון, חיים של צייתנות.

ההיסטוריה הוציאה לצייתנות שם רע; יותר מדי צאן צייתן שהובל לטבח; יותר מדי פקידים צייתנים שרצחו את הצאן… צייתנות היא ויתור על הכוח האישי; היא איבוד שליטה.

עם זה, לפי המסורת המקראית של האבות יש סוג אחר של ציות. המילה לציית (obey) באנגלית מקורה במילה הלטינית שמשמעותה 'להקשיב' 'לשמוע'. אברהם הקשיב לקריאה לעזוב את מולדתו ואת בית אביו. הוא מציית. הוא חווה קריאה זו כמשהו שמגיע מאלוהים, מגורם אחר וחיצוני לו. ואולם אלוהים זה הוא גם בתוכו.

עומק מדבר אל עומק; דימיון מדבר אל דימיון ומשהו משתלהב באברהם. הדימיון הוא היכולת של האוזן הפנימית לשמוע את קריאת הקול הפנימי; דימיון הוא הכוח שפתוח לקלוט רעיונות וגם כוח מעצב.

אברהם אינו מציית לצו חיצוני, לשרשרת פיקוד כלשהי. להפך, הוא שובר מוסכמות מקובלות, חובות הירושה ושימור מעמדו של אביו. הדבר שאברהם מציית לו מאיר לו כמגדלור, מורה דרך ואז נעלם. צייתנותו היא נאמנות למה שנחשף לפניו לראשונה ברגע של התגלות. הוא אינו יכול לדעת מה נאמנות זו תתבע ממנו. בכל צעד של מסעו עליו לחדש לעצמו את מחויבותו למשימה, כי צייתנותו היא מבחירה חופשית ולא מאילוץ.