"זהו בעצם סוד כוחה של התנועה: שידעה תמיד לתבוע מאנשיה. היא רצתה לחנך וחינכה אנשים מהפכניים, שעמדו ויכלו לעמוד, בתקופות שונות ובתנאים קשים, על קוממיות האדם בישראל ועל קוממיות האדם בכלל. רק בכח החינוך שקיבלנו, יכולנו כך לעבור את התקופה הזו."

"אינני יודעת, אם הסברתי די הצורך איך רצינו לעמוד. סיפרתי שהיינו מגיעים לפעמים לידי הפרזה יתירה בשמירה על מוסריות האנשים, על כל אחד מאיתנו- כל אחד על עצמו וכולנו יחד על התנועה.

בתקופה הראשונה של הרעב הגדול, הציעו לנו הצעות מהצעות שונות שהיו עשויות לשפר את תנאי חיינו. ואלה לא היו כל עיקר בגדר הצעות שמשמען כי נחיה על חשבון אחרים. אביא דוגמא: בימים הראשונים היו המאפיות בגיטו נושאות רווחים גדולים. והנה ביקשו למסור לרשותנו מאפיה, מפני שידעו שהחלוצים לא ירמו את הבריות בטיב הקמח, במשקל וכו'. אך מכיוון שלא היו בינינו אופים, והצטרכנו לקחת פועלים שכירים ולזכות על ידי כך ברווחים מפרי עבודתם – אומנם, לא למען עצמנו אלא למען התנועה – הסתלקנו מקבלת המאפיה. תוך הקפדה כזאת על מוסריות חיינו השתדלנו להיות בכל ימי המלחמה הזאת.

כח מוסרי זה – מנין בא? יכולנו לעמוד בגיטו כאשר עמדנו רק מפני שהיינו קולקטיב, תנועה, מפני שכל אחד ידע שאיננו בודד. כל יהודי הועמד בדד מול גורלו, יחיד ועזוב מול האויב כביר הכוח. אך אנחנו עמדנו מהרגע הראשון ועד הסוף כקולקטיב, כתנועה. הרגשה זו – שישנה תנועה, שיש ציבור אנשים הדואגים איש לרעהו, שיש דרך משותפת, היא שאפשרה לכל אחד מאיתנו לעשות את אשר עשינו.

הדבר הטרגי ביותר היה, שיהודים לא ידעו מה לעשות. מאז הימים הראשונים, משהתחילה הדמורליזציה הגדולה בגיטו ועד ימי החיסול והמוות – לא ידעו מה לעשות. ואילו אנו ידענו מה רצוננו, לאור הערכים שהתחנכנו בהם, חיפשנו ומצאנו את הדרך. זה היה הכוח שאפשר לנו לחיות. ובעצם, זה הכוח המקיים את השרידים בחיים עד היום הזה."

——————————

צביה לובטקין

חברת תנועת "דרור" מראשי המחתרת החלוצית בפולין. היתה בין מקימי הארגון היהודי הלוחם, חברה במפקדת הארגון, וחברה בוועד היהודי הגדול. נלחמה בגיטו המרכזי, וב– 10.5.43 הובילה לוחמים דרך תעלות הביוב לצד הארי. השתתפה במרד הפולני באוגוסט 1944, ולאחר המלחמה עלתה לארץ-ישראל והיתה ממקימי קיבוץ לוחמי הגטאות וממיסדי בית לוחמי הגטאות למורשת השואה והמרד ע"ש יצחק קצנלסון.