חברה של קהילות – מה בין סוציאליזם לבין ערכי הקהילה / יפתח גולדמן

חברה קהילתית מול חברת-המונים

באמצעות מאבק פוליטי-גרידא, אפשר אולי, להשיג יתר שוויון וצדק-חברתי. אבל הסוציאליזם אינו מתמצה במאבק לצדק-חברתי. מהותו של הסוציאליזם היא השאיפה לאפשר לאדם – לכל אדם – חיים אנושיים. ופירושו של זה: להפוך את האדם לריבון על חייו, לבריה המעצבת את אורחות חייה מתוך חירות, ליצור הקובע את חייו ולא רק נקבע על-ידם. בראש סולם הערכים של הסוציאליזם עומדת חירות-האדם. זהו גם הערך העליון של הדמוקרטיה, ומשום כך מתלכדים, בגרעינם המהותי, הדמוקרטיה והסוציאליזם. אלא שחירות-האדם היא נמנעת-השגה בחברת המונים. בחברה כזאת אי אפשר להגשים את הדמוקרטיה ולא את הסוציאליזם. חברת ההמונים הופכת כל אדם, כל פרט, לאטום מבודד. הוא אחד מן ההמון, וככזה יכולת ההשפעה שלו על המציאות בטלה בשישים (או בשישה מליון, או בשישים מליון). כך גם היכולת שלו לעצב באמת את חייו הפרטיים.

מי מאתנו לא התבקש פעם (בשיעור חברה, בפעולה בתנועה, בסמינר…) לצייר את מעגלי ההשתייכות שלו. במרכז הדף מציירים נקודה: "זה אני!". מסביב לנקודה זו משרטטים מעגל קרוב: "המשפחה שלי". מעגל ההשתייכות הבא הוא "מדינת ישראל" (ולפעמים מוסיפים גם מעגל נוסף, רחב יותר: "העם היהודי"). השרטוט התמים הזה מגלה אמת חשובה: חלל עצום וריק משתרע בין קבוצת ההשתייכות המשפחתית (המונה, לכל היותר, כמה עשרות פרטים) וקבוצת ההשתייכות הלאומית (המונה כשישה מיליון אם מדובר במדינת ישראל, ולמעלה מעשרה מיליון אם מתכוונים לעם היהודי). על החלל הזה לא מגשרים שום מעגלי השתייכות נוספים (הנתפסים על-ידי הפרט כמהותיים עבורו). מבחינה זו, חברת ההמונים היא חברה חלולה. אי אפשר לפעול בחלל ריק. אי אפשר ליצור בו. אי אפשר לדבר ולהשמע. מנקודת ראותו של הפרט, חייו האישיים הם עולם ומלואו, אך מנקודת ראותה של חברת ההמונים, חייו של כל פרט הם נתון סטטיסטי זניח… מדי שלוש או ארבע שנים, לעת בחירות, אני הולך לממש את מהותי כאזרח פעיל הקובע באופן אקטיבי את חייו. כל הדרך אל הקלפי מלווה אותי המחשבה הטרדנית, שלאמיתו של דבר תוצאות הבחירות לא יושפעו כהוא זה אם אשתתף בהצבעה או אעדר ממנה (ודאי תאמרו: "אבל אם המונים לא יבואו להצביע, כבר תהיה לכך השפעה מהותית". הרי זה בדיוק מה שאני טוען כאן: שהדרך היחידה בה יכול אדם פרטי להשפיע על המציאות, היא להיות חלק מהמון…).

חברת ההמונים היא תוצר מובהק של המודרנה. תהליך המודרניזציה ברא אותה, כשם שברא את התיעוש, את המדע והטכנולוגיה, את הכלכלה הרציונאלית, את הדמוקרטיה… תהליך זה שיחרר מכלאם כוחות אדירי עוצמה (כוחות טבעיים, כלכליים, חברתיים ופוליטיים) והפך, לראשונה בהיסטוריה האנושית, את חירות האדם לאפשרות ריאלית. אולם, תהליך זה עצמו גם פירק את כל מסגרות ההשתייכות המסורתיות של ימי הביניים (הקהילה, העדה הכפרית, עיר-המדינה, גילדת האומנים וכן הלאה) וברא במקומן את ההמון. נראה שהפירוק הזה היה הכרחי, על-מנת לשחרר את הפוטנציאלים האנושיים שבכוחם לכונן את חירות האדם. אולם חירות-האדם תשאר רעיון מופשט-גרידא, עד אשר תבוטל הווית הפירוק על-ידי בניה מחודשת.

ניתן יהיה לממש את חירות-האדם רק כאשר יִבָּנוּ (מחדש) קשרים חברתיים-קהילתיים בין בני האדם. על-מנת שיהיה חופשי, צריך האדם לאחוז בהגה הקידמה ולכוונה לצרכיו. אין הוא יכול לעשות זאת כל עוד הוא רק אחד מהמון. לשם כך נחוצות לו מסגרות השתייכות קונקרטיות לעשיה וליצירה. לשם כך נחוצה לו הקהילה. המסגרות הקהילתיות ימלאו את חללה העצום של חברת ההמונים. באמצעותן תבוטל האטומיזציה של הפרט. מעגלי השתייכות ועשיה – מעגלים ממשיים בעלי כח ממשי – יהפכו את הפרט לסובייקט בעל משמעות ויכולת השפעה בחברה בה הוא חי.

חידוש הקהילה בחברה המודרנית

נבטים רכים של קהילתיות צצים ועולים בכל מקום שבו בני-אדם נפגשים לא כדי לקנות ולמכור, אלא כדי ליצור במשותף, במעשה שבו הרווח האישי והרווח הקבוצתי הם בלתי-נפרדים. חישבו, למשל, על מקהלת-חובבים או תאטרון-קהילתי, על ועד שכונה, על קבוצת הורים המתארגנת לפעילות בבית-הספר של ילדיהם, על קבוצת חברים המוציאים כתב-עת. מפגשים כאלה נוצרים מתוך התחושה, ולו תחושה עמומה, שיש טעם לפעול גם שלא מתוך יחסי הסחורות (קניה ומכירה). הלוקחים חלק בהתארגנויות אלה מבטלים, ולו לאותו פרק זמן של השותפות-הלא-סחורתית הנוצרת ביניהם, את עקרונותיה חובקי-הכל של חברת השוק. ואולם, נבטי הקהילתיות ישארו נבטים בלבד, כל עוד תהינה ההתארגנויות הללו שוליות למדי ומפוזרות. הם יעמיקו שורש, יפרשו עלווה ויתנו פרי, במידה שבה תשתרג הפעילות הקהילתית אל תוך חייהם של השותפים; במידה שבה תהפוך הקבוצה מ'קבוצת משימה' (או 'פרוייקט') ל'קבוצת חיים'.

לשם כך יש להחיות את הקהילה בחברה המודרנית. להחיות אותה לא רק בנישות העלובות שמותירות אחריהן פוליטיקת-ההמונים וכלכלת-השוק, אלא להחיותה כך שתהווה אלטרנטיבה לשתי אלה; שתערוך מלחמה חכמה, סבלנית ועיקשת עם פוליטיקת-ההמונים ועם כלכלת-השוק עד שתוכל לשתיהן.

כמובן, איני קורא כאן להקמה מחודשת של הקהילה הימי-ביניימית, ולהסתלקות גורפת מכל השגיה החומריים, החברתיים והרוחניים של המודרנה. הקהילה החדשה צריכה להיות בת החברה המודרנית, וככזאת היא שונה מאוד מדגמים עתיקים של קהילתיות. היא צריכה להיות וולונטרית ולא כפויה, שוויונית ולא אוטוריטטיבית, חלקית ולא טוטאלית (חירותו של האדם המודרני תלויה, בין השאר, ביכולתו להיות חבר בו זמנית בכמה וכמה קבוצות השתייכות). היא צריכה להשתלב היטב בכלכלה ובתעשיה המודרניות, המאפשרות שפע חומרי (שהוא תנאי הכרחי לחירות). לא 'חזרה אל העבר' נחוצה לנו, אלא 'חזרה אל העתיד'.

האם הדבר אפשרי? האם אפשר להחיות את הקהילה בחברה המודרנית? בודאי! הרי בני-אדם פוגשים אלה את אלה בכל יום ובכל שעה: במקום העבודה, באתרי הבילוי, ברחובה של עיר, אפילו באינטרנט, לפעמים. אלא שכשם שהדבר אפשרי, כך גם אין הוא מובטח. נראה שבני-האדם פוגשים אלה את אלה בכל רגע נתון, ומאבדים תמיד אלה את אלה ברגע הבא. כך מתאר זאת יהודה עמיחי בשירו 'שעת החסד':

פַּעַם חָשַׁבְתִּי שֶׁאֶפְשָׁר לִפְתֹּר כָּךְ:

כְּמוֹ אֲנָשִׁים שֶׁמִּתְאַסְּפִים בַּחֲצוֹת בַּתַּחֲנָה

לָאוֹטוֹבּוּס הָאַחֲרוֹן שֶׁלֹּא יָבוֹא,

בַּתְּחִלָּה מְעַטִּים, אַחַר כָּךְ עוֹד וָעוֹד.

זוֹ הָיְתָה הִזְדַּמְּנוּת לִהְיוֹת קְרוֹבִים זֶה לָזֶה

וּלְשַׁנּוֹת הַכֹּל וּלְהַתְחִיל יַחְדָּו עוֹלָם חָדָשׁ.

אַךְ הֵם מִתְפַּזְּרִים.

(שְׁעַת הַחֶסֶד עָבְרָה וְלֹא תָּשׁוּב.)

כָּל אֶחָד יֵלֵךְ לְדַרְכּוֹ

כָּל אֶחָד יִהְיֶה שׁוּב אֶבֶן דּוֹמִינוֹ

עִם צַד אֶחָד פָּתוּחַ

לִמְצֹא לוֹ תּוֹאֵם חָדָשׁ

בַּמִּשְׂחָקִים שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף.

לא נגזר עלינו להחמיץ תמיד את שעת-החסד. בידינו הדבר. ההצלחה תלויה, בין השאר, במידה שבה נדע, כסוציאליסטים, לשלב את מאבקינו בתחומי הכלכלה והפוליטיקה, עם המאבק החברתי להתחדשות הקהילה.