אתה הולך לך שם, בדרכים הקרות, בלילות החשוכים, תוהה לך בדרך, בדרכך לאן? ובדרכים, הנודד,
אתה פוגש בני אדם… אך רק רגע, נודד, בטרם הושטת את ידך לשלום, גילית לתדהמתך, שאלו מסכות
מהלכות. "שלום", אומרת לך המסכה הראשונה שאתה פוגש בדרכך, "מה שלומך?"
'בודד אני, בדרכים הקרות, בלילות החשוכים, בדרכי לאין ידוע…!'
את כל זאת, נודדי הבודד, היית יכול לומר.
אך ידעת מה מסכה מצפה לשמוע… ואז הוצאת מתיק נדודיך, את מסכתך היקרה, שידעה גם ידעה את
אשר היא צריכה לומר:
בסדר… ואתה…?
בסדר…
ואז נפרדת מהמסכה והמשכת בדרכך.
אך את המסכה שלך לא הורדת.
ואת תיק נדודיך, שמכיל את כל אשר הינך, השארת, כמעמסה כבדה, על כתפיך העייפות.
ומסכות, כל כך הרבה מסכות, יצפו לקראתך, נודד מחופש:
בדרכים הקרות, בלילות החשוכים, בדרכך… לאן?
ובפנים, מאחורי מסכות, ומאחורי חומות גבוהות של בית מעצרנו, זועק לו שם האדם… לאדם.
התשמעו את קולו?
