מתוך נאומו בטקס הענקת פרס נובל לשלום
בגיל שבו תלמידים מנסים לפענח את סודות המתמטיקה ואת מסתרי התנ"ך, בגיל שבו פורחות אהבות ראשונות, בגיל שש-עשרה, נתנו בידי רובה כדי להגן על חיי – ולמרבה הצער גם כדי להרוג בשעת סכנה. זה לא היה החלום שלי. רציתי להיות מהנדס מים. למדתי בביה"ס חקלאי. חשבתי שמהנדס מים זהו מקצוע חשוב במזרח התיכון הצחיח. אני עדיין חושב כך גם היום.
נאלצתי להחזיק ברובה. משך עשרות שנים לבשתי מדים. תחת פיקודי, הלכו אל מותם אנשים צעירים שרצו לחיות ולאהוב. תחת פיקודי. הרגו אנשי אויב שנשלחו להרוג אותנו. גבירותיי, רבותיי, בתפקידי הנוכחי מזדמן לי הרבה לטוס בשמי מדינת ישראל, ובאחרונה גם בשמי המזרח התיכון. מכנף המטוס זהו מראה עוצר נשימה: אגמי מים כחולים, שדות מרעה ירוקים, מדבריות שוממים וצהבהבים, הרי נצח אפורים, המון בתים לבנים, גגות אדומים. ובתי קברות, למלוא העין. מאות בתי קברות במחוזות מגורינו במזרח התיכון – בביתנו בישראל, אך גם במצרים ובסוריה, בירדן, בלבנון ובעיראק.
גבירותיי ורבותיי, כשם שאין טביעות אצבעות הדומות בעולם, כך בני האדם שונים. כך גם המדינות, שלכל אחת מהן מסורת משלה, חוקים משלה, תרבות משלה, מנהגים משלה. ואולם יש מסר אוניברסאלי אחד שיכול לחבוק עולם ומלואו, שיכול להיות משותף למשטרים שונים, לגזעים שאינם דומים, לתרבויות זרות, אחת לרעותה. זהו המסר ההולך עם העם היהודי כבר אלפי שנים, ולידתו בספר הספרים שהוריש עמנו לכל בני תרבות: " ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", ובמילים שלנו היום – קדושת החיים.
יש רק פתרון רדיקלי אחד לשמור על חיי האדם: לא לוחות פלדה, לא טנקים, לא מטוסים, לא מבצרי בטון. הפתרון הרדיקלי האחד הוא – השלום. השלום שומר על חיי הלוחמים ששומרים על חיי האזרחים, ולכן רק טבעי הוא שתמיד, בכל שלום, צהלות השמחה הראשונות פורצות דווקא מפיות החיילים: הם, שיודעים גם את צדו השני של מטבע השלום, הם שיודעים את המוות, יודעים גם להעריך טוב יותר את החיים.
בבניין השלום אנו רואים ברכה גדולה לנו ולבנינו אחרינו, לשכנינו מכל עבר, לשותפינו בדרך השלום הזו – לארצות הברית, לרוסיה, לנורווגיה, לכל העמים. אנו קמים עכשיו כל בוקר אנשים אחרים: פתאום שלום. אנחנו רואים את התקווה בעיני ילדינו, את האור על פני חיילינו ברחובות, באוטובוסים, בשדות. אסור לנו לאכזב אותם. אנחנו לא נאכזב אותם.
